RelatioNet | Forum | Yad Vashem | Jewishgen | Dworzanczyk Czesław | MyHeritage

אנחנו, היהודים, מרכינים את ראשינו – בתודה



מסע שק"ד - קיץ תשס"ז
מעשיהם של חסידי אומות העולם היו קרן האור היחידה שזרחה בתקופה החשוכה של השואה. נשים, גברים וילדים אלו מלמדים אותנו כי אומץ, מוסריות וחמלה לא נעלמו כליל באותן שנים חשוכות.
חנה סנש – על הניצוץ האנושי ( זהו שירה הראשון שנכתב בשפה העברית...)


בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,
בֵּין יָמִים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי לְהַבְעִיר פָּנָסִי הַקָּטָן –
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן אָדָם!

שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מְעַמְעֲמוֹת פָּנָסִי,
אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי;
אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר
כְּשֶׁהוּא
יַעֲמֹד לְפָנַי?

תֵּן סִימָן אֱלוֹקִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ!
כִּי בָּאֵשׁ בַּדְּלֵקָה וּבַדָּם,כָּך אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,
אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו –
בֶּן-אָדָם!!!


המושג 'חסידי אומות העולם' הוא חידוש לשוני של ימי הביניים; ליתר דיוק - של רמב"ם עצמו. מושג זה רווח כיום בלשוננו במשמעות המיוחדת שקיבל בעקבות השואה. אך מקורו של הביטוי בספרות ההלכה, ויש לו משמעות דתית ומשפטית הנוגעת להגדרת מעמדם של אותם נוכרים המקיימים את שבע מצוות בני נח .
הקיץ, במסע שק"ד, בין שאר הסיפורים המשפחתיים, בעקבות סיפורה של משפחת סורסקי, צעדנו אל העיירה קנישין, הסמוכה לביאליסטוק, כדי להכיר את המשפחה שהצילה את סבא של הדר, אביו של חברנו דובלה סורסקי ז"ל, הסבא שמואל סורסקי ז"ל.
כשהדר למדה בחטיבת הביניים, התחלנו לדבר על כך שכשתגיע לכתה י"א, נלך בעקבות משפחת סורסקי לעיירה קנישין. אז ידענו שנלך לחפש אתונות, אבל טרם ידענו שנמצא מלוכה...
סבא שמואל סורסקי, בשנותיו האחרונות מיעט לדבר; שְׂבַע ימים ותלאות, הוא נפטר, ולא סיפר לבני משפחתו את סיפור הצלתו המופלא. כשהחילונו לתכנן את המסע, ידענו את הפרטים הבאים: המשפחה חיה דורות רבים בקנישין.
שמואל סורסקי נולד בקנישין כנראה ב-1912 להוריו - יהודה ובובל סורסקי, הם היו 9 ילדים.
שרדו את השואה : נחמיה, בלקה , יעקב , נספו: משה, דב,שייקה, גיטל, וצפורה.
סבא שמואל עלה לארץ ב- 1950, ונפטר ב- 2000

האינטרנט זימן לנו אפשרויות קישור רבות, והחילונו לשלוח מכתבים אל ארכיונים שונים בעולם: ארגון יוצאי קנישין, ארגון יוצאי ביאליסטוק, ראש עיריית קנישין, ארכיון העיר קנישין, ראש עיריית ביאליסטוק (עיר המחוז), יד ושם ועוד ועוד, כדי לדלות פרטים על משפחת סורסקי, ועל יהודי העיירה.
העלינו חרס, והיינו קרובים לייאוש.
אחותו הבכורה של דוב'לה מצאה באקראי פתק של הסב לפני פטירתו, ובו העיד שחייו הוענקו לו במתנה בזכות שני פולנים שהסתירו אותו:
בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עד לשנת 1941 היה האזור תחת שלטון רוסיה. במבצע ברברוסה, ביוני 1941, עבר לידי הגרמנים, ואז החל רצח יהודי קנישין והסביבה. פולני בשם צ'סק דבוז'נציק , שכן של משפחת סורסקי, שגר ברחוב סרהדבורנה בקנשין, החביא את שמואל סורסקי בעליית הגג של ביתו שנה וחצי.

אח"כ במשך שנה וחצי התחבאו הסבא שמואל ושלושה מאחיו אצל גוי בשם קוליקובסקי שחפר בור גדול ליד היער ודאג להביא להם מזון תמורת תשלום חדשי. הכפר הזה היה בערך 10 קילומטרים מקנשין, אחרי השואה עבר סבא שמואל סורסקי לביאליסטוק .
מעודדים מהתגלית החשובה החילונו להתדפק על מקורות מידע אפשריים, במטרה לאתר את המשפחות של הפולנים שהצילו את סבא שמואל. לא נענינו, אולי מפני שמי שמופקד על התכתובת בעיריית קנישין, אינו שולט בשפה האנגלית.
יצרנו קשר עם עמותה שקמה לאחרונה, ועוסקת בהקמת בלוגים ובהם תולדותיהם של ניצולי שואה, במטרה להעלות לאינטרנט סיפורים וקשרי משפחה של ניצולים.
העומד בראש הארגון רילשיונט RelatioNet, הוא מידען בשם צבי שוורצמן, העובד במכללת אפקה בתל אביב. אתו עובדת הגב' מרים בן דוד, מדריכת פולין, ובעלת קשרים רבים בארץ ובפולין. הזמנו אותם לבית הספר כדי ללמד את משתתפי המשלחת כיצד לבנות בלוגים. בתום הביקור, כשליווינו אותם למכונית, סיפר לנו צביקה שלפולנים יש עניין רב לספר את סיפורם של פולנים שבתקופת המלחמה הסתירו יהודים והצילום. סיפרנו לו בקצרה על חיפושינו אחר המצילים של סבא שמואל, והוא נרתם מייד לעזרתנו.
הפתח נפתח, כשמרים העלתה הצעה להתקשר אל מנהל ביה"ס המקומי, מתוך הנחה שבאזור כפרי המנהל חייב להכיר את כל משפחות התושבים. מרים טלפנה אל המנהל, והוא אישר כי שם המשפחה דבוז'ינסקי אכן מוכר לו. סיכמנו לערוך ביום המחרת שיחת ועידה, שמצידו של המנהל, תשתתף בה המורה לאנגלית, ומעבר לקו, אצלנו, מונה יהודה בן ארי לנציגה של משפחת סורסקי... השיחה הנרגשת נשאה פרי; כריסטינה, המורה לאנגלית סיפרה שצ'סק דבוזנ'ציק מצילו של סבא שמואל, נפטר, אולם הסיפור מוכר בעיירה. בנו, הנריק דבוז'ינסקי חי בקנישין, נכדיו לומדים בביה"ס המקומי, ויש בעיירה היסטוריון בשם מר בגינסקי, האוסף וחוקר את תולדות יהודי קנישין. החלפנו כתובות דוא"ל, ויצאנו לדרך. הגילוי הדרמטי התרחש בסוף חודש יוני, כשתלמידי העיירה כבר יצאו לחופשת הקיץ, וחששנו שלא נצליח לתאם פגישה בין הצדדים.
צביקה ומרים נסעו לפולין בענייני האתר שלהם, ובמסגרת הקמת מוזיאון גדול לתולדות יהודי פולין בכיכר זמנהוף בוורשא, והציעו, במסגרת זאת, לבקר בעיירה קנישין, להיפגש עם מנהל ביה"ס, עם ראש העיר, עם ההיסטוריון המקומי, ועיקר העיקרים - עם הנריק דבוזנ'ציק, בנו של המציל.
בשובם, מסרו לנו צביקה ומרים דוּחַ מפורט על קבלת הפנים שנערכה להם, על ביתו של מר הנריק דבוז'ינסקי, והוסיפו נדבך מפתיע לעבודה המודיעינית שלנו.
התברר להם שסבא שמואל שלח מפעם לפעם למר צ'סק דבוזנ'ציק מכתבים, והנריק, הבן, לאחר מות אביו, מְסָרָם למר בגינסקי, ההיסטוריון המקומי. צביקה ומרים ראו את המכתבים. בין השאר, הראה להם מר בגינסקי את המכתב שבו מספר סבא שמואל למצילו על מות בנו, חברנו דוב'לה ז"ל, ומציין כמה קשה לניצול שואה שֶׁשָׁכַל רבים מבני משפחתו במלחמה, לאבד את בן זקוניו. אנשי העיירה סיפרו לצביקה ומרים, שבתום המלחמה כשנתקבצה שארית הפליטה מהאזור בעיר המחוז ביאליסטוק, סבא שמואל כתב ספר זיכרונות על ימות המלחמה. ביקשנו מרעייתו של מר בגינסקי, השולטת בשפה האנגלית, שתתרגם בעבורנו קטע מהספר, ויהודה תרגם אותו מאנגלית לעברית:
זיכרונות מהעיירה קנישין בראשית הכבוש
קטע חוברת זיכרונות שכתב שמואל סורסקי מה-1 ביוני 1948.

ביום ששי, 27 ביוני 1941, נכנסו חיילים גרמנים לקנישין. הם תפסו חמישה יהודים וירו בהם במקום הנקרא פיאסקי. תוך תקופה קצרה הוכרז על הקמת גטו בקנישין, אך בהתערבות האינטליגנציה הפולנית (או המודיעין - שני התרגומים אפשריים), התכנית בוטלה, והיהודים נשארו בבתיהם.
בשבוע הראשון לאחר הכיבוש הגרמני, הגיעו לקנישין יהודים מצ'וצ'ין, מגראז'בו ומרדז'ילוב מאחר שטבחו ביהודים בעיירות אלו. ביולי 1941, שודדים מקנישין רצו לארגן פוגרום בעיירה. הם סימנו את בתי היהודים על ידי ציור מגן דוד, ואת בתי הפולנים על ידי צלב, אך למחרת נבלמה התכנית על ידי האינטליגנציה (שוב - אולי המודיעין) המקומית שבלמה את השודדים. הכומר, בכל יום ראשון בכנסייה, הטיף נגד פגיעה ביהודים, ואף עיכב צעיר שרצה לנפץ חלונות בבתיהם.
באותו זמן הוקם היודנראט. יו"ר הארגון היה מרדכי זאפאסנר, הגזבר היה מלך ברז'ז'ינסקי וחברים היו דוד סורסקי ומשה לוין.
ביום ראשון, 1 בנובמבר 1942, ראש המועצה המקומית קיבל הוראה לארגן עגלות והיהודים נצטוו להכין אוכל לשלושה ימים. ביום ב', 2 בנובמבר ב-5.00 בבוקר כל העגלות עמדו בכיכר השוק אך איש לא הבין למה. לאחר מכן, הגסטאפו כיתר את העיירה. יהודים רבים הבינו את הצפוי, וכ-80 מהם ברחו ליערות. קשישים וחולים הוצאו מבתיהם, ונורו למוות, ושאר היהודים הועמסו על עגלות והובלו לביאליסטוק. 85 יהודים נקברו בבית העלמין היהודי. חיילים גרמנים בזזו את בתי היהודים וגנבו את רכושם. יהודי קנישין שהו שלושה שבועות בביאליסטוק, ואז נלקחו לטרבלינקה. במשך זמן זה, היודנראט הציל ממוות כעשרה יהודים, ...

בינתיים, הדר שליקטה את פרטי המידע, החלה להקים בלוג על סבא שמואל. אבני הפסיפס נאספו, והבלוג שכתבה הדר, החל לקרום עור ולצבור נפח. כל יום הביא עמו נדבך נוסף לסיפור המרגש. המנהל הבטיח לנו שיגייס כמה תלמידים שיפתחו בלוג מקביל על העיירה קנישין ועל משפחת דבוזנ'ציק, משפחתו של הַמַּצִּיל .
במקביל, משפחת סורסקי הגישה ל'יד ושם' בקשה להכיר במר צ'סק דבוז'נציק כ'חסיד אומות העולם'. באמצעות תושבי קנישין, תכננו לערןך בהיכל העירייה טקס שישתתפו בו בני משפחתו של צ'סק דבוזנ'ציק, ראש העיר ופמלייתו, ונציגות מביה"ס המקומי, רצינו להעניק לבנו של מר זבוז'נציק, אות הוקרה.
צביקה ומרים ביקרו גם בבית הקברות היהודי של העיירה הנמצא בשולי קנישין, ודיווחו שיד אדם לא נגעה בו מאז תום המלחמה, והוא מכוסה יער של צמחיה פראית.
במסגרת ביקורנו בעיירה, החלטנו לבוא עם משלחת שק"ד לבית הקברות, ולתרום מעט לניקוי המצבות ולתיעודן. ביה"ס של קנישין גייס גם הוא כמה תלמידים לעבודה, ויצאנו לדרך.


קינשין היא עיר בת 500 ויותר שנות היסטוריה. בעבר, היא הייתה משכנם של מלכים פולנים, ולכן הייתה מקום חשוב ומשמעותי. היום, אין כמעט זכר לכך.
כבר במאה ה- 16 התגוררו יהודים בקרבת מקום למגורים המלכותיים בקנישין, ועל אף שאנשי העיר השיגו הוראות הגבלה שימנעו מהם להתיישב בה, במחצית המאה ה- 17 עדיין התגוררו כאן יהודים. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כ- 1,400 מתוך 4,000 תושבי העיר היו יהודים! בקנישין מצוי אחד מבתי הקברות המעניינים והמשונים באירופה מבחינת המיקום הגאוגרפי. בית הקברות היהודי נוסד במחצית השנייה של המאה ה-18 ליד הבריכות המלכותיות. בעבר, נימנו 19 בריכות כאלה. עתה נותרו מהן רק אחדות. הבריכות הן העדות היחידה שנותרה מהמגורים המלכותיים. במקור הן היו מפלט לחיות שנרדפו על ידי ציידים, ובהמשך כאשר היו כבר מוזנחות, נמכר השטח לקהילה היהודית, שהקימה באזור הזה בית קברות. בגלל בורות מים שהיו שם, לגרמנים לא היה כדאי לפנות מהאזור את האבנים מהמצבות, וכך ניצל בית הקברות מהרס.

כשנכנסנו בשערי העיר, המתינה לנו משלחת נכבדת, והובילה אותנו לבית הקברות היהודי מחוץ לעיר, בשדה חיטים ושעורים, שמיום שנרצחו יהודי קנישין, איש לא נגע בו. הצטרפו אלינו מנהל ביה"ס המקומי ורעייתו, כמה מורים וכמה תלמידים ומר בגינסקי, ההיסטוריון המקומי. התחלקנו לזוגות והחילונו בניקוי מצבות ובחשיפתן.
השנים אכלו באבן, והיה קשה לפענח את הכתוב, ובכל זאת הצלחנו. פה ושם מצאנו גם כמה עיטורים מעניינים. מצבות רבות נפתחו בפסוק: "עַל אֵלֶּה אֲנִי בּוֹכִיָּה, עֵינִי יוֹרְדָה מַיִם". מצאנו הרבה: "אִישׁ תָּם וְיָשָׁר; "אִשָּׁה צְנוּעָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם", ושמחנו עם כל גילוי. מצבה אחת הייתה הפוכה, התלמידים התעקשו לחפור סביבה, שינסו מותניים, הפכו אותה, וחשפו את תוכנה.
לצורכי העבודה בבית הקברות, אלי רודניק, האחראי לארגון המשלחת, הביא מ'טיב טירת צבי' בגדי עבודה חד-פעמיים, וכתמי הגואש לא לכלכו את בגדינו.
היה קשה לעקור את התלמידים מהשדה.
אל בית הקברות הגיע מר צ'סק דבוז'ינסקי, והתרגש מאוד לפגוש את הדר.
משם נסענו לבית שהיה ביתו של שמואל סורסקי. הבית עצמו נהרס במלחמה, אבל על המגרש עומד עתה בית העץ של הנריק דבוז'ינסקי, בנו של המציל, שמפי אביו (שנפטר בינתיים), שמע על סיפור ההצלה של שמואל סורסקי.
הנריק הראה לנו את באר המים בביתה של משפחת סורסקי, את האורווה שבה שכן סוסו של אחד האחים של סבא שמואל; הדוד היה רוכב פעמיים בשבוע אל עיר המחוז ביאליסטוק, קונה פירות וירקות, ומביא את הסחורה לבעלי החנויות.
סבא של הדר היה סנדלר, וחבר בעבודתו למר צ'סק דבוז'נציק, שהתמחה בתפירת הנעליים. כשפרצה המלחמה אמר דבוז'נציק לשמואל סורסקי: "אל תדאג, אני אסתיר אותך". במשך שנה וחצי הסתתר שמואל בעליית הגג של משפחת דבוז'נציק. ביתו של צ'סק היה מבודד, סביבו שדות. את מבני המשק שהיו לו הוא קירב אל הבניין כדי לא לעורר חשד. סיכון החיים היה כפול: הן מצד הגרמנים והן מצד שכניהם, בני עמם מהפחד שילשינו עליהם. רבים היו המלשינים, וכמה מהמסתירים האחרים נתפסו והוצאו להורג. חששו העיקרי היה מה'פולסק דויטש', גרמנים שהיו אזרחים ותושבים בפולין.
לפני המלחמה היו שמואל וצ'סלב חוברים יחד בבית מלאכה לייצור מגפי קצינים. זוג אחד של מגפיים כאלה נותרו בידי בנו הנריק, והוא הראה לנו אותם. מגפי עור גבוהים, תפורים היטב, ואימום עץ שומר על צורתם. מלבד חור קטן באחת הסוליות, נראו המגפיים מצפים לרוכב... הנריק סיפר לנו שאת המגפיים ייצרו אביו וסבא של הדר בעבודה משותפת; האחד התמחה בעיבוד העור, והאחד בתפירתו. אח"כ פנינו לראות את המקום שעמד עליו הבית שהסתתר בו שמואל סורסקי. היום ניצב שם בית אבן. הנריק סיפר על רגעי החרדה שעברו על אביו כשהמשפחה הלכה לכנסייה, והשאירה את שמואל סורסקי לבדו בבית המבודד.
משם פנינו אל היכל התרבות של העיר, שם המתינה לנו פמליה של ראש העיר, ועיתונאי שנלווה אלינו במשך כל הבוקר תיעד במצלמה את האירוע.
אברהם כרמי העד שלנו, הנחה את הטקס, תרגם את דברינו לפולנית, ואת דבריהם לעברית.
לשמחתנו הרבה, ההיסטוריון מר בגינסקי צילם בעבורנו את המכתבים שכתב סבא של הדר למצילו, ובו תיאר את חייו בישראל. הוא ניאות לתת לנו גם את אחד המכתבים המקוריים.
את חוברת הזיכרונות שכתב הסב על ימי המלחמה בקנישין, לא ראינו. החוברת נמצאת בז'יך, הארכיון היהודי בוורשא, ונציג הפדרציה לשמירת ערכי היהודים בפולין (פולני בשם מרצי, שופע רצון טוב ורוח התנדבות), הבטיח לצלמה בעבורנו ולשולחה אל הדר.
ראש עיריית קנישין ומר בגינסקי סיפרו לנו כיצד נעזרה ממשלת פולין בזיכרונותיו של שמואל סורסקי, כשהתגלה בעולם הטבח שערכו הפולנים בכפר ידוובנה
[1] . כתנא דמסייע לכך שהיו גם פולנים שסיכנו נפשם להצלת יהודים, פרסמה ממשלת פולין קטעים מחוברת הזיכרונות של שמואל סורסקי.
ילדי התיכון המקומי הכינו בעבורנו מצגת מרגשת על קנישין, תושביה הפולנים ותושביה היהודים, וקראו את הטקסט באנגלית רהוטה. תלמידינו הכינו גם הם טקס מרגש, שירה, ריקוד, ושפע מתנות שהעניקה הדר, והעניקה המשלחת לחבורה מקנישין. הדר הייתה השחקנית הראשית, הצטלמה וקיבלה נשיקות רבות. הנריק, בנו של המציל, ביקש לאמצה לו לנכדה....
להלן קטע מנאומה של הדר שנאמר באנגלית, ותורגם לפולנית ע"י אברהם:

"אין לי ספק שרוחו של סבא כאן איתנו וסבא היה רוצה להודות ל מר צ'סק דבורז'נציק , שהיה איתו בקשר מכתבים במשך הרבה שנים ולמר קוליקובסקי, ושכל העולם ישמע ויידע, כי בשואה הנוראה והאכזרית הזאת, היו גם אנשים טובים ומיוחדים שהיו מוכנים לסכן את חייהם ואת חיי בני משפחותיהם, כדי להציל יהודים;
אני גאה לעמוד כאן בשמו ולומר תודה" .
הענקנו למשפחת דובוז'נציק את שירו של חיים חפר על חסידי אומות העולם, בתרגום פולני. להלן קטע מהשיר:




"וְכָל זֹאת – בְּלִי לְבַקֵּשׁ שָׂכָר מִן הַקָּרְבָּנוֹת, רַק אֶת לְחִיצַת-יָדָם
וְכָל זֹאת – רַק מִפְּנֵי שֶׁאָדָם לְאָדָם, חַיָּב לִהְיוֹת אָדָם
וַאֲנִי חוֹזֵר וְשׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי, עַכְשָו וּמִכָּאן: הַאִם אֲנִי, הַאִם אֲנִי הָיִיתִי מוּכָן?
בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה – הֵם-הֵם שֶׁעָמְדוּ יוֹם-יוֹם בַּקְּרָב
וְהֵם הַצַּדִּיקִים שֶׁבִּסְדוֹם, שֶׁבִּזְכוּתָם הָעוֹלָם לֹא חָרַב
הֵם בְּתוֹלְדוֹתָיו שֶׁל עַמִּי הָרָצוּחַ, הֶחָנוּק, הַיָּרוּי וְהַמֵּת
הָיוּ עַמּוּדֵי הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים שֶׁעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם עוֹמֵד.
וּבִפְנֵיהֶם, בִּפְנֵי גְּבוּרָתָם, שֶׁהִיא עֲדַיִן לָנוּ חִידָה
אֲנַחְנוּ, הַיְהוּדִים, מַרְכִּינִים אֶת רָאשֵׁינו – בְּתוֹדָה".
חיים חפר

נילי בן ארי


[1] הטבח בידוובנה אירע ביולי 1941, עת יהודי העיירה ידוובנה, נרצחו סמוך לעיר לומז'ה בפולין, על ידי שכניהם הפולנים. במשך שנים יוחס המעשה לגרמנים, אך בשנת 2001 חשף ההיסטוריון יאן תומאס גרוס כי הפולנים הם שביצעו את הטבח.